במהלך עבודתי אני נתקלת מידי יום באנשים בגילאים שונים ומגוונים שלא יודעים מה הם רוצים לעשות. לעיתים הם לא יידעו לומר במה הם טובים, לעיתים יהיו מאוד מבולבלים ממגוון האפשרויות ויתקשו לבחור. יתכן שיש מספר תחומים שמושכים אותם וקשה להם להחליט מה כדאי לפתח למקצוע ועיסוק מרכזי ומה להשאיר כתחביב או לזנוח לעת עתה.
הרבה אנשים שאני פוגשת לא נמצאים במקום בו היו רוצים להיות. חלקם למדו תואר ראשון ולעיתים אף תואר שני בתחום שלא מעניין אותם או שלא ניתן למצוא בו עבודה מפרנסת ומשמעותית וחלקם התגלגלו לעסוק בתחום שאינו מתאים להם והם אינם שואבים ממנו סיפוק.
ישנם כאלו שמצויים כבר במסגרת משפחתית עם מחוייבות לפרנסה והכנסה מסויימת ומרגישים שאלו הם מותרות להתעסק עכשיו עם מימוש עצמי, הגשמה ואושר, אחרים היו רוצים להיות כבר עצמאיים, לצאת מבית ההורים ולא יכולים להרשות את זה לעצמם במיוחד לא אם יתחילו מסלול חדש וארוך של לימודים תובעניים ויקרים.
באים אלי אנשים בכל מיני גילאים אחרי צבא, לאחר גירושין, לאחר יציאת הילדים מהבית, לאחר פרישה מהצבא או ממגזר ציבורי בגיל יחסית צעיר, לאחר כישלון במיונים לתפקידים בכירים כשרוצים להבין מה לא עובד.
לעיתים יהיו אלו נשים וגברים , בגילאי 40, 50 שמגוון תפקידים בחיים שלהם הגיעו לידי סיומם או תופסים פחות בולטות. בשלב הזה בחיים נוצר מרחב חדש אך ריק שבו הם רוצים לפרגן לעצמם לחיות חיים מלאים, עשירים, לאהוב, לממש חלומות עבר, לא לפחד לקחת מקום בחיים ולהיות בנוכחות מלאה ועוצמתית, בלי לחשוש שזה יבריח או יאיים על אחרים וירתיע.
פונים צעירים וצעירות אחרי צבא מבולבלים ואבודים מעט בים של האפשרויות העומדות בפניהם. אין להם מושג מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, לא יודעים מה רוצים ללמוד ובמה הם רוצים לעסוק.
מעבר לקושי להחליט בין כל האופציות ישנם עוד כמה מאפיינים משותפים:
חלקם לא מאמינים ביכולת שלהם למרות הישגי עבר ויכולת לימודית מוכחת מבית הספר, בתוך תוכם יש חוסר ביטחון שמה ייכשלו ויאכזבו את עצמם ואת סביבתם. אחרים נקרעים בין הרצון לרצות את ההורים לבין רצונם בחופש וזמן למצוא בנחת את דרכם בעצמם.
אלו שלא רוצים ללמוד חוששים מאוד מהאופן שבו הדבר ייתפס על ידי אחרים ויש לחץ חברתי לקבל החלטות ולעשות משהו גם אם אינו תואם את הצרכים של אותו צעיר באותה עת.
הגיעו אליי אנשים שיש פער מאוד גדול בין תדמיתם החיצונית הבוטחת והמוחצנת לבין האופן המחמיר בו הם תופסים את עצמם. רבים מהם שופטים את עצמם לחומרה, לא מפרגנים לעצמם את היכולות שלהם וצוברים תסכול בשל הפערים הגדולים בין פנים וחוץ.
אחרים הלכו ללמוד משהו שנשמע טוב, שההורים היו מרוצים ממנו אבל הרגישו כבויים ולא שרדו את התואר באוניברסיטה עד תומו או חרקו שיניים, השקיעו בלימודים מספר לא מבוטל של שנים, סיימו בקושי, "עשו וי" אך אינם רוצים לעסוק בכך. לעיתים מזומנות הם מוצאים את עצמם עובדים שוב בעבודות זמניות ולא מספקות.
באות גם נשים מבוגרות יותר בשנות הארבעים והחמישים שלהן שחשות שאין להן את המקום בחיים שהן היו רוצות שיהיה להן. נשים חזקות, עוצמתיות, מרשימות עם רקורד של הישגים בגילאים האלו שלא רוצות לוותר על חיים משמעותיים ועל הגשמה עצמית אך מתקשות לעשות את השינוי ללא סיוע.
כששואלים אותי באיזו שיטה אני עובדת, אני עונה שהשיטה היא לראות את מי שעומד מולי, להקשיב לו ולעזור לו לקבל את עצמו כמו שהוא, לפתח בעצמו ולעצמו מידה של חמלה וקבלה עצמית, להיות טוב אל עצמו. הגישה שלי היא אינטגרטיבית ושואבת את מקורות הידע שלה ממגוון דיסיפלינות ויש בה ביטוי לעושר הרב של שיטות וכלים של כל מה שלמדתי וממשיכה ללמוד גם היום.
בתהליך הייעוץ חשוב לי שמי שיושב מולי יתחבר לעצמו, לצרכים שלו, שנזהה ביחד מה המחסומים שיש לו שמפריעים לו לממש את רצונו וחלומותיו.
אחת המטרות בייעוץ היא להפחית את הלחץ הכרוך בקבלת ההחלטה, לקחת את הזמן ולתת מקום לתהליך החיפוש – ייקח כמה שייקח.
האני מאמין שלי הוא שלא ניתן לקבל החלטות מיטביות בלחץ או תחת לחץ חיצוני או פנימי. לעיתים במסגרת הייעוץ מהסוג הזה מבצעים גם מבחני כישורים, שאלוני אישיות ושאלוני נטיות מקצועיות כדי לקבל מידע נוסף ולהכיר את הנועץ מעוד זוויות. הרבה פעמים התוצאות מפתיעות. בדרך כלל ההפתעות הן לטובה.
עבודת הייעוץ מהסוג הזה היא עבודה של חיבורים בין הרצונות ליכולות לצרכים של הפרט ובניסיון להדוף או להפחית את הפחדים הנלווים ולהוריד את גובה המחסומים.
לעיתים אני קוראת לעבודה שלי עבודה של חיבורים מכל מיני סוגים: בין פנים לחוץ, בין גוף לנפש, בין המודע ללא מודע, בין דיסציפלינות וגישות טיפוליות שונות, בין מה שרצוי למה שמצוי ועוד.
אני מאמינה בכל ליבי שבכל גיל ובכל מצב יש ערך רב בעצירה, פאוזה להתבוננות פנימה והחוצה.
אני מזמינה אתכם לא לוותר על החלומות שלכם. לא לוותר על עצמיכם. פרגנו לעצמיכם את המרחב והאושר הפרטי שלכם, כבדו את תהליך החיפוש ותנו לו מקום, בסבלנות, בלי פחד, באומץ ועם אמונה שאפשר. תמיד אפשר. וגם אם לא ניתן ממש עכשיו להגשים את כל החלומות ובמלואם עדיין מזמינה אתכם ללכת עם הלב ובעקבותיו עם מה שמתאפשר כעת.
ליעוץ הקרירה שאני עושה אני מגיעה ללא שיפוטיות או עמדה מה נכון ומה לא. אין לי אג'נדה ומטרה כלשהי להוביל את הנועץ ליעד כזה או אחר. בהקצנה אני אומרת לעיתים לנועצים היקרים שלי שממש לא משנה לי מה הם יחליטו ואולי בכלל לא יחליטו כעת כי יגיעו למסקנה שלא בשלה העת להחלטה ויש מקום לחיפוש נוסף.
מה שמשנה לי זה שהנועץ יידע לומר לעצמו בכל שלב ולמול כל החלטה אפשרית מאיזה מקום הוא מקבל את ההחלטה. האם בלית ברירה, האם כי לא מרשה לעצמו לא להחליט או לא מרשה לעצמו ללכת עם ליבו או שהוא עושה את זה ממקום של להיות טוב לעצמו, עם מודעות לצרכים שלו ולמה שימלא אותו וישמח אותו.
אנשים שאלו אותי "אבל איך עושים שינוי? איך מחליטים? זה הרי כל כך קשה… גם כשזה למטרה טובה". אז זה כמובן נכון. באופן מוזר ואפילו טיפה מפתיע הרבה פעמים המוכר והידוע הוא המקום הנוח והחם ביותר עבורינו גם כאשר הוא לא עושה לנו טוב באמת.
הפחד מהלא נודע, מכישלון, מפגיעה, הוא לעיתים כל כך גדול שאנחנו מעדיפים להסתפק בקיים, העיקר לא להסתכן במשהו חדש. אז אני מניחה שהתשובה לאיך בכל זאת עושים את זה היא שעושים את זה לאט, מתחברים פנימה ומתחילים בצעד אחד קטן של לשאול את עצמינו האם אנחנו שבעי רצון מהקיים, האם מאושרים או לפחות נינוחים ושלווים במה שיש.
זהו מעין בדק בית קטן של מה רצינו מהחיים האלו והאם התקרבנו לזה או התרחקנו משם. האם אנחנו יכולים לזהות בתוכנו איזו ציפור קטנה שמזיזה את הכנפיים שלה ומנסה לעוף אבל כבר לא זוכרת איך. אם התשובה לכך היא כן אז אנחנו מתחילים להתקרב אליה לאט מאוד, בצעדים מדודים כדי לא להבהיל אותה ועם הרבה עדינות, תמיכה ואהבה מחפשים את הדרך להגיע אליה וללמוד יחד איתה איך להניע את הכנפיים.
הרבה מאיתנו יכולים להרגיש תחושות אלו בגוף ממש. גוש שמתיישב לו בחזה, קשר בבטן, לחץ בראש. כל אלו מסמנים לנו ששכחנו איך לעוף, שאספנו פנימה הרבה כאבים וקושי.
הכי חשוב לאט לאט ועם הרבה סבלנות יוצאים עם עצמינו לדייט ראשון, לא לבד, בליווי אמפטי ומקצועי ומגששים. שואלים שוב שאלות שהרבה זמן לא שאלנו, מדברים אל עצמינו בגוף ראשון, שואלים מה שלומי היום? מה אני רוצה, מה בא לי, מה יעשה לי טוב, מה צריך לקרות כדי שאקום כל בוקר עם חיוך, מה צריך לקרות כדי שהגוש בחזה יתפורר ויתפוגג, מה ייתן לי אנרגיה וימלא אותי?
והכי הכי חשוב מכבדים את החיפוש, את הדרך, את התהליך, מורידים את רמת הלחץ לדעת הכל כאן ועכשיו ומפנים את האנרגיה הזו לדיבור הפנימי.
בתחושה שלי ומפידבקים שאני מקבלת מה שנותן אנרגיה ותאוצה לתהליך זה היותו מתגמל ומעצים, אולי בניגוד לחשש הראשוני שתהליך כזה יהיה קשה וכואב וגוזל אנרגיה.