פרישה מהצבא זה אירוע משמעותי. יכולה היום לומר שהמעבר היה דרמטי. ברגע אחד נדמו כל הטלפונים, הרעשים, הצורך לפתור בעיות. פתאום אף אחד לא מחפש אותי ולא צריך ממני כלום. שקט…
אחרי שבועיים שהיתה בהם הקלה משמעותית מהעומס ומנוחה, השקט הזה הפך למעיק.
לאחר שנים בתפקידים השונים מצאתי את עצמי פעם ראשונה מחוץ למסגרת פורמלית. חוויה מדהימה ומכוננת. לקחתי את הזמן לחבק את המתנה הגדולה הזו שניתנה לי לפרוש בגיל כזה ולהתחבר לעצמי ולחלומות שלי מפעם.
בהתחלה ידעתי רק מה לא….לא ארגון גדול, לא שכירה, לא מיון, לא אבחון. משהו אחר….רוצה משהו חדש ומפתיע עבורי.
קשה לתאר במילים את תחושת החופש האולטימטיבי, השקט בראש ותחושת ההקלה הענקית לאחר תקופה ארוכה של עבודה מאומצת, עם אחריות עצומה.
כל מי שחשב שהוא מכיר אותי סבר שאחרי חודשיים בבית אשתגע משיעמום ושההיפראקטיביות שלי תוביל אותי לעשייה רבה ומאומצת מהסוג שהורגלתי בה לאורך השנים.
למרבה הפלא וההפתעה שלי ושל הסובבים אותי זה לא קרה. המעבר החד From doing to being, תחושת הנינוחות, שלווה, ללא לחץ, ללא ל…וח זמנים מפורט, פשוט שבתה את ליבי. לא רציתי לקבל שום החלטה לגבי העתיד מלבד ההחלטה לעשות רק ואך ורק מה שאני רוצה, מה שבא לי, שמתאים לי, בשביל הנשמה.
כאן התחיל תהליך מרתק של הפניית תשומת לב פנימה. שאלתי את עצמי לראשונה מה אני אוהבת, מה עושה לי טוב, ממה נהנית. אז קודם כל התשובות שצצו מתוכי לא היו קשורות כלל ועיקר לעולם העבודה. חזרתי לרקוד זומבה, עשיתי קורס קונדיטוריה מורחב, בישלתי לבני ביתי בכיף גדול והלכתי ללמוד שפת גוף ואבחון על פי תווי פנים בקורס ערב במכון סמלים לא לפני שוידאתי שאין שיעורי בית, אין עבודות ואין מבחנים…
נהניתי מכל רגע וצברתי ביטחון וכוח לעמוד מול כל מכריי וחבריי שלא היססו לשאול מתוך דאגה כנה " אבל מה עשית כל היום?" או "במה תעבדי?" ולומר לא עשיתי כלום היום ולא אכפת לי גם לא לעבוד יותר אף פעם". נשמע פשוט אך מאוד מורכב…בעיקר אם רוצים לומר את זה ולא לחוש רגשות אשמה מייד לאחר מכן.
הבנתי שאני משתנה ופירגנתי לעצמי את הזמן והתהליך, ייקח כמה שייקח עד שאדע… גיליתי שלסביבה הקרובה אוהבת ככל שתהיה קשה מאוד להכיל את השינוי הזה. לקחתי מקום לעצמי, אמרתי לעצמי יש לך כאן הזדמנות פז לעשות משהו אחר, שונה עם עצמך ולמען עצמך ואת לא צריכה לרצות אף אחד חוץ מאשר את עצמך.
עשיתי עבודה משמעותית עם עצמי, להתחבר לחלומות, לא לפחד להישאר מחוץ למסגרת, שאלתי את עצמי מה אני רוצה. גיליתי שיש לי המון לתת, גיליתי מחדש את האינטואיציות שלי, תחושות הבטן המדוייקות, יכולת ההכלה הענקית שלי ולאט לאט התפתח אצלי הרצון והצורך לתת מזה לאחרים.
הבנתי שאני רוצה ללוות אנשים בתהליך הזה שעשיתי בעצמי, תהליך של מעבר ושל שינויים בחיים מתוך לקיחת מקום לעצמם, פירגון ואהבה עצמית.
התחלתי ללמוד קורס מטפלים ששבה את ליבי ופתח בפניי לעולם חדש ישן. הסקרנות הביאה אותי גם לקורס פסיכותרפיה ובודהיזם, קורס גשטאלט, ביבליותרפיה, פסיכותרפיה גופנית ולקורס התמקדות. נתתי מקום לחיבור לגוף ולתהליכים עוקפי חשיבה להיכנס פנימה והתאהבתי.
חברות טובות שאלו אותי מה זה הדבר הזה? זה ייעוץ? איזה יעוץ? אישי? מקצועי? תעסוקתי? טיפול? באיזו שיטה את עובדת? אימון אישי? מה מבדיל אותך ממאמנים אישיים אחרים? את מטפלת או מאמנת? יועצת או מנטורית?
אז האמת שאפשר לקרוא לזה יעוץ טיפולי, אפשר לקרוא לזה לווי ותמיכה בתהליכים של שינוי ומעברים בחיים. אבל השם לא באמת חשוב וגם לא ההגדרה.
התפיסה שאיתה באתי למקום הזה היא שהנועץ הוא המוביל ואני המלווה שלו לתהליך. כל הידע נמצא אצל הנועץ. אין לי תשובות מוכנות מראש ולא אני לא מכתיבה או מנחה אותו מה הוא צריך לעשות כדי שיהיה לו יותר טוב או כדי שייצא ממשבר.
כל התשובות נמצאות אצל הנועץ בגוף, בראש וברגש והתפקיד שלי הוא לעזור לו למצוא אותן. אני שואלת את השאלות הנכונות וביחד אנחנו יוצאים למסע חיפוש שבו המטופל מגלה מה נכון לו ומה טוב לו.
אני שם כדי לשמוע, להקשיב ואני מקשיבה ממש ולעומק ולכל הנויאנסים, לשימוש בשפה, לדימויים, לשפת הגוף ואני עוזרת לו לזהות דפוסים, את הכפתורים שמפעילים אותו באוטומט, מפרגנת לו את המקום שהוא פירגן לעצמו לקחת, משקפת מה שמעתי ועוזרת לו לפרק ביחד את הפחדים והמחסומים שמפריעים לצמוח.
אנשים רבים נרתעים מכניסה פנימה באשר היא גם כאשר קוראים לה ייעוץ או אימון כי חוששים שהתהליך יחליש אותם, לא רוצים לגעת בכאב, נרתעים מתהליך ממושך, לא רוצים לפתוח פצעים ישנים ומדמים את זה לחיטוט בפצע.
התהליך מתחיל כשמעיזים להרים את הטלפון בפעם הראשונה. שם מתחיל השינוי בתפיסה. תהליך של טיפול הוא מתנה שאנחנו נותנים לעצמינו, תהליך של העצמה, מסאג' לנפש, לקחת מקום, בשבילי ורק בשבילי, למצוא מקום פעם בשבוע שבו מקשיבים לי באמת. מקום שבו אני מקשיבה לעצמי באמת.
חלק בלתי נפרד מהתהליך הוא ההכרה באמת שאולי לחלקינו היא קשה או לא נעימה שמקום בעולם לוקחים. מקום לא מקבלים.
זה לא פשוט לזהות את זה ולקבל את זה ואולי זה אפילו מעט עצוב. אנחנו יכולים לעמוד בתור לסופר או לבית מרקחת אחרונים בתור הרבה זמן ואף אחד לא יאמר לנו "באמת אתם מחכים כאן הרבה זמן, בואו תתקדמו לפנינו בתור". גם אנשים שמאוד אוהבים אתכם ומוקירים אתכם לא יעשו את זה בשבילכם.
זה מצער אך גם מותיר בידיכם את האפשרות לקחת את המושכות לידיים ולהגדיר מחדש איך אתם רוצים להתמקם בעולם הזה, מה מרגיש לכם נכון ונוח ומשם להמשיך.
מקבלת פידבקים מנועצים שהם שמחים שהעיזו, שהם מרגישים שינוי בתחושות הפנימיות שלהם, שהם לא מוותרים על עצמם, שהם הופכים להיות מנהלי הבית של עצמם והרבה פחות מופעלים ומנוהלים על ידי פחדים, חששות, דיבור פנימי מכשיל ומסרס.
לכאורה מאוד מפתיע אבל לפעמים האהבה העצמית היא לא זו שמופיעה ראשונה, במלוא העוצמה ובצורה שלמה.
באים אלי אנשים בכל מיני גילאים אחרי צבא כשלא יודעים מה רוצים לעשות בחיים, לאחר גירושין, לאחר יציאת הילדים מהבית, לאחר כישלון במיונים לתפקידים בכירים כשרוצים להבין מה לא עובד ועוד. נשים וגברים , בגילאי 40, 50 שמגוון תפקידים בחיים שלהם הגיעו לידי סיומם או תופסים פחות בולטות.
בשלב הזה בחיים נוצר מרחב חדש אך ריק שבו הם רוצים לפרגן לעצמם לחיות חיים מלאים, עשירים, לאהוב, לממש חלומות עבר, לא לפחד לקחת מקום בחיים ולהיות בנוכחות מלאה ועוצמתית, בלי לחשוש שזה יבריח או יאיים על אחרים וירתיע.
אלו הם אנשים שרוצים לחיות חיים משמעותיים, במלוא מובן המילה אבל נופלים פעם אחרי פעם לדפוסים ישנים של יחסים חלקיים, לא מספקים, של נתינה אינסופית לאחרים שלא מתוגמלת חזרה. אז היום כששואלים אותי באיזו שיטה אני עובדת, אני עונה שהשיטה היא לראות את מי שעומד מולי כסובייקט, עולם ומלואו, להקשיב לו ולעזור לו לקבל את עצמו כמו שהוא, לפתח בעצמו ולעצמו מידה של חמלה וקבלה עצמית, להיות טוב אל עצמו.
פונים אלי אנשים מדהימים שיש לי הכבוד והזכות לפגוש. פונים צעירים וצעירות אחרי צבא מבולבלים ואבודים מעט בים של האפשרויות העומדות בפניהם. אין להם מושג מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, לא יודעים מה רוצים ללמוד ובמה הם רוצים לעסוק.
מעבר לקושי להחליט בין כל האופציות ישנם עוד כמה מאפיינים משותפים
חלקם לא מאמינים ביכולת שלהם למרות הישגי עבר ויכולת לימודית מוכחת מבית הספר, בתוך תוכם יש חוסר ביטחון שמה ייכשלו ויאכזבו את עצמם ואת סביבתם. אחרים נקרעים בין הרצון לרצות את ההורים לבין רצונם בחופש וזמן למצוא בנחת את דרכם בעצמם. אלו שלא רוצים ללמוד חוששים מאוד מהאופן שבו הדבר ייתפס על ידי אחרים ויש לחץ חברתי לקבל החלטות ולעשות משהו גם אם אינו תואם את הצרכים של אותו צעיר באותה עת. הגיעו אליי אנשים שיש פער מאוד גדול בין תדמיתם החיצונית הבוטחת והמוחצנת לבין האופן המחמיר בו הם תופסים את עצמם. רבים מהם שופטים את עצמם לחומרה, לא מפרגנים לעצמם את היכולות שלהם וצוברים תסכול בשל הפערים הגדולים בין פנים וחוץ.
אחרים הלכו ללמוד משהו שנשמע טוב, שההורים היו מרוצים ממנו אבל הרגישו כבויים ולא שרדו את התואר באוניברסיטה עד תומו או חרקו שיניים וסיימו "עשו וי" אך אינם רוצים לעסוק בכך. אלו מוצאים את עצמם עובדים שוב בעבודות זמניות ולא מספקות.
בתהליך הייעוץ חשוב לי שמי שיושב מולי יתחבר לעצמו, לצרכים שלו, שנזהה ביחד מה המחסומים שיש לו שמפריעים לו לממש את רצונו וחלומותיו. אחת המטרות בייעוץ היא להפחית את הלחץ הכרוך בקבלת ההחלטה, לקחת את הזמן ולתת מקום לתהליך החיפוש – ייקח כמה שייקח.
האני מאמין שלי הוא שלא ניתן לקבל החלטות מיטביות בלחץ או תחת לחץ חיצוני או פנימי. לעיתים במסגרת הייעוץ מהסוג הזה מבצעים גם מבחני כישורים, שאלוני אישיות ושאלוני נטיות מקצועיות כדי לקבל מידע נוסף ולהכיר את הנועץ מעוד זוויות. הרבה פעמים התוצאות מפתיעות. בדרך כלל ההפתעות הן לטובה.
עבודת הייעוץ מהסוג הזה היא עבודה של חיבורים בין הרצונות ליכולות לצרכים של הפרט ובניסיון להדוף או להפחית את הפחדים הנלווים ולהוריד את גובה המחסומים. אני מאמינה גדולה בחיבורים- בין פנים לחוץ, בין גוף לנפש, בין המודע ללא מודע, בין דיסציפלינות וגישות טיפוליות שונות.
באות גם נשים מבוגרות יותר בשנות הארבעים והחמישים שלהן שחשות שאין להן את המקום בחיים שהן היו רוצות שיהיה להן. נשים חזקות, עוצמתיות, מרשימות עם רקורד של הישגים בגילאים האלו שלא רוצות לוותר על חיים משמעותיים ועל הגשמה עצמית אך מתקשות לעשות את השינוי ללא סיוע.
הדפוסים השגורים הישנים והמוכרים הם סוג של בורות ששוב ושוב הן מוצאות את עצמן נופלות לתוכם באופן אוטומטי או מהפעלה של רגשות אשם. איתן העבודה מתמקדת על זיהוי הכפתורים השונים שמפעילים אותנו באוטומט וזיהוי כל אותם מקומות ודברים שגורמים לנו להרגיש רע עם עצמינו. כאן התהליך הוא של התיידדות עם עצמינו, פרגון עצמי, לקיחת מקום, וקבלת לגיטימציה לשים את עצמן במרכז ללא רגשות אשם.
נשים רבות מורגלות היטב בנתינה רבה, רחבה מכל הלב ומגוון של עשייה ופעילות עבור אחרים. הן מורגלות הרבה פחות לעשות למען עצמן, לפרגן לעצמן לנוח, להנות, לבלות, לממש חלומות עבר, לשנות עיסוק, לדרוש לעצמן זוגיות טובה, הדדית, שיוויונית, לקבל ולא רק לתת.
כאן המטרה היא ללוות את הנשים הללו בדרך שבה הן לומדות לראות את עצמן, לקבל את עצמן כפי שהן היום, לזהות את הצרכים החדשים שלהן, ללמד את סביבתן הקרובה לראות אותן, לדרוש את כל העוגה ולא רק את הפירורים שנשארו אחרי כולם. לא עוד אחרונה בתור וזו שלא נשאר לה.
בדרך כלל כשהן מתחילות לזוז לכיוון הזה ישנם לא מעט מאמצים של הסביבה הקרובה לדחוף חזרה למקום הקודם, זה שכנראה היה עבור כל היתר נוח וטוב יותר. גם לזה צריך להתכונן כשעושים שינוי וגם כאן צריך לא מעט תמיכה כדי לא להירתע וליפול שוב לדפוסים ישנים.
דוגמא נוספת היא גברים בגילאים שונים שחוו כישלון בחייהם. לעיתים זה יהיה תפקיד נכסף שלא הצליחו לקבל או זוגיות ארוכה שנגמרה ועוד .
במצבים אלו הם רוצים להבין מה השתבש, מה "לא בסדר" אצלם ולמה לא מצליח להם. לעיתים זה יילך למקום של החיבור לעולם הרגשי, לעיתים למידת הביטחון העצמי והנוכחות הבוטחת בעבודה או בחיים האישים. יכול לעלות פחד מדחייה, פחד מלהרגיש עד הסוף ולהיות תלותי, לחץ מאוד גדול ממצבי מבחן שמשתק. כאן העבודה תהיה חיבור לעולם הרגשי, ליווי בדרך של צבירת ביטחון ואמונה עצמית.
אנשים שאלו אותי "אבל איך עושים שינוי? זה הרי כל כך קשה… גם כשזה למטרה טובה". אז זה כמובן נכון. באופן מוזר ואפילו טיפה מפתיע הרבה פעמים המוכר והידוע הוא המקום הנוח והחם ביותר עבורינו גם כאשר הוא לא עושה לנו טוב באמת.
הפחד מהלא נודע, מכישלון, מפגיעה, הוא לעיתים כל כך גדול שאנחנו מעדיפים להסתפק בקיים, העיקר לא להסתכן במשהו חדש. אז אני מניחה שהתשובה לאיך בכל זאת עושים את זה היא שעושים את זה לאט, מתחברים פנימה ומתחילים בצעד אחד קטן של לשאול את עצמינו האם אנחנו שבעי רצון מהקיים, האם מאושרים או לפחות נינוחים ושלווים במה שיש.
זהו מעין בדק בית קטן של מה רצינו מהחיים האלו והאם התקרבנו לזה או התרחקנו משם. האם אנחנו יכולים לזהות בתוכנו איזו ציפור קטנה שמזיזה את הכנפיים שלה ומנסה לעוף אבל כבר לא זוכרת איך. אם התשובה לכך היא כן אז אנחנו מתחילים להתקרב אליה לאט מאוד, בצעדים מדודים כדי לא להבהיל אותה ועם הרבה עדינות, תמיכה ואהבה מחפשים את הדרך להגיע אליה וללמוד יחד איתה איך להניע את הכנפיים.
הרבה מאיתנו יכולים להרגיש תחושות אלו בגוף ממש. גוש שמתיישב לו בחזה, קשר בבטן, לחץ בראש. כל אלו מסמנים לנו ששכחנו איך לעוף, שאספנו פנימה הרבה כאבים וקושי.
לאט לאט ועם הרבה סבלנות יוצאים עם עצמינו לדייט ראשון, לא לבד, בליווי אמפטי ומקצועי ומגששים. שואלים שוב שאלות שהרבה זמן לא שאלנו, מדברים אל עצמינו בגוף ראשון, שואלים מה אני רוצה, מה בא לי, מה יעשה לי טוב, מה צריך לקרות כדי שאקום כל בוקר עם חיוך, מה צריך לקרות כדי שהגוש בחזה יתפורר ויתפוגג, מה ייתן לי אנרגיה וימלא אותי.
והכי הכי חשוב מכבדים את החיפוש, את הדרך, את התהליך, מורידים את רמת הלחץ לדעת הכל כאן ועכשיו ומפנים את האנרגיה הזו לדיבור הפנימי.
מקווה שעכשיו אולי קצת יותר ברור איך ניגשים לזה ואיך מתניעים את התהליך.
מכאן ואילך ברור שכל אחד עושה את הדרך שלו וכל אדם הוא עולם ומלואו.
בתחושה שלי ומפידבקים שאני מקבלת מה שנותן אנרגיה ותאוצה לתהליך זה היותו מתגמל ומעצים, אולי בניגוד לחשש הראשוני שתהליך כזה יהיה קשה וכואב וגוזל אנרגיה.
לקיחת המקום, הפירגון העצמי לתהליך הטיפולי ומה שקורה בו, ההרגשה הטובה שנוצרת כשמישהו ממש מקשיב לך, תחושת הביטחון שעולה, כל אלה מרפדים לנו את הנשמה ומחזקים אותנו בהתמודדויות השונות.
אנחנו מברכים על כל תזוזה ומכבדים את השינויים הקטנים אפילו הקטנים ביותר.
אם משהו ממה שכתבתי מדבר אליכם או עליכם, אל תהססו, אשמח שתפנו ואסייע ככל יכולתי, אלווה אתכם צעד אחרי צעד.